משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ב׳:ה׳

5 בית שמי אומרים לא יחם אדם חמים לרגליו אלא אם כן היו ראוים לשתייה – בית שמאי, לשיטתם, אינם מתירים מלאכה אלא לצורך אוכל נפש. לכן אסור לחמם מים לרחצה, אף שהרחצה עצמה מותרת. המדובר במרחץ פרטי בביתו של אדם, ובית הילל מתירין – מתוך שהותר החימום לצורך בישול סעודת החג הותר גם שלא לצורך. מחלוקת זו חוזרת על עמדות מוכרות שכבר הופיעו בשלהי הפרק הקודם.

6 התלמוד הירושלמי מרכך את המחלוקת. כמו בהלכות הקודמות עמדת בית שמאי נדחית מההלכה, אך מרכיבים ממנה חודרים להלכה. התלמוד קובע שגם לשיטת בית הלל המים חייבים להיות ראויים לשתייה, כך שחוממו כאילו לשתייה ירו', סא ע"ג.

7 רחיצת הרגליים בכלל, ובמים חמים בפרט, מופיעה פעמים מספר כנוהג של פינוק והנאה מיוחדת שיש בו משום מצווה: "דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית – רשות, ואני אומר: מצוה. מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות". כן משמע מכמה מימרות נוספות. ברם, עושה רושם שכאן דינן של הרגליים כמו של כל אבר אחר, וההיתר אינו קשור לדעות הרואות בכך ברכה מיוחדת.

8 עושה מדורה ומתחמם כנגדה – כמו במשניות רבות, אחר הרצאת המחלוקת המשנה ממשיכה בדעת מי שההלכה כמותו לפי דעת העורך. במקרה זה העורך סבור שההלכה, כרגיל, כבית הלל, וההמשך הוא רק לשיטתם. ברם, הירושלמי אומר שייתכן שההלכה היא כדעת הכול, אלא שצריך שכנגד המדורה יהיה קומקום כך שהמדורה תיראה כאילו הוסקה כדי לחמם את הקומקום. בתפיסה זו בית הלל מודים לבית שמאי שההבערה צריכה להיות לשם אוכל, אלא שמותר "להערים". גם כאן התלמוד מפרש את בית הלל כאילו קיבלו מעט מדעת בית שמאי. מכל מקום, זו דעה אחת בירושלמי. לפי דעה אחרת זו רק דעת בית הלל, כמו שפירשנו וכמו שהבבלי מפרש כא ע"ב. דומה שהבבלי מפרש את פשט המשנה, וההסבר שבירושלמי משקף את ההתפתחות ההלכתית שבה חדרו מרכיבים מעמדות בית שמאי לתוך ההלכה. בתוספתא דעת בית שמאי מוצגת בסתם, כאילו הייתה ההלכה המקובלת. עוד מסופר שם על רבן שמעון בן גמליאל, מדור אושא, שנהג כבית שמאי ולא התיר ליהנות מטרקלין שהוסק ביום טוב עצמו. כל אלו משקפים את ההתפתחות ההלכתית איור 15.

9 כל המחלוקות האחרונות משקפות את סוף ימי בית שני. כלי האבן אופייניים לתקופה זו, וודאי שגם המחלוקות על הבאת הקרבנות צמחו בתקופה שהמקדש פעל בה. על רקע זה מעניינות ההלכות בדבר חימום המים וחימום הדירה. לפי תוכנן מדובר בבית פרטי של איש אמיד היכול לחמם את ביתו, ולחמם לו מים חמים. קל לראות כיצד עשו זאת בבתי העשירים בירושלים, קשה יותר להבין מציאות של חימום בית כאשר מדובר בבית קטן ובו חדר אחד. מכל מקום, המשנה אינה מזכירה בעיות של חימום בית מרחץ. ברם, בתוספתא עולה המציאות של בית המרחץ, "מוליך אדן שמן הרבה באלנטיאות הרבה למרחץ..." שבת פט"ז הי"ז, והלכות נוספות העוסקות בשימוש בבית המרחץ ביום טוב ובשבת מוצגות לפני הלכה זו ואחריה. בין השאר משובצת שם גם מימרתו של רבן שמעון בן גמליאל שצוטטה לעיל שם הי"ח. משנתנו קובעת באופן סתמי שאסור לחמם מים, ובתוספתא המקבילה יש אבחנה בין שטיפת הגוף ובין רחצה, ושטיפה היא המינוח לרחצה הממושכת בבית המרחץ פ"א ה"י.

10 בתי מרחץ חדרו לארץ ישראל מימי הורדוס ואילך. ברם, בסוף ימי בית שני עדיין הייתה תפוצתם מצומצמת, וניתן היה למצוא בתי מרחץ בעיקר בארמונות הורדוס ובבתי עשירים. בהמשך תקופת המשנה התפשטה תופעת בתי המרחץ גם לעיירות היהודיות, ובתי מרחץ רבים היו בערי הפוליס המעורבות. בתי המרחץ בטבריה ובחמת גדר הפכו לבתי מרחץ המוניים, וחכמים הכירו אותם היטב. על כן חדרו ליצירה ההלכתית התייחסויות לבתי המרחץ ודיונים בשאלות שנבעו ממציאות זו.